35.000 החלטות מתקבלות ביום, 237 מהן רק על אוכל, למזלנו רובן מתקבלות מהתת מודע ללא התייחסותנו כלל. אך לצד הפעולות שאנחנו עושים על אוטומט, אנחנו נדרשים לקבל בכל זאת הרבה מאוד החלטות אקטיביות ביום. בוודאי בעלי עסקים, שצריכים לקבל עשרות החלטות מהירות מידי יום כשלרוב הם לבד בקצה הפירמידה. אז איך בכל זאת אנחנו מקבלים החלטות? יש דרכים רבות לנתח תהליכי קבלת החלטות. המובילות שבהן: האקטיבית, הפסיבית, האינטואיטיבית והשכלתנית. הקושי בקבלת החלטה אקטיבית נובע לרוב מהפחד שנתחרט על ההחלטה בהמשך. פחד שלרוב ישתק אותנו מלפעול.

סיפור אמיתי מהשבוע, הכול אמת, לא נגעתי. בגיל 54 החיים שלה השתנו. סוף סוף היא עונה לי לטלפון. הקול שלה חלש. "מה שלומך", שאלתי בהתעניינות ודאגה, אחרי שסיננה אותי על בסיס קבוע בחודש האחרון. השאלה ישר שחררה את הכאב העצום שהתנקז בתוכה. היא פרצה בבכי קורע לב ובקול חלש אך עוצמתי מילמלה בין הדמעות והבכי. אני לא יכולה יותר. זהו מרימה ידיים. אני בדיכאון, אני מיואשת. אני כבר 5 חודשים בבית. מתביישת להגיד אבל יש ימים קשים במיוחד, שאני פשוט לא יוצאת מהמיטה, מתקלחת פעם ביומיים, כי הימים פשוט מתחברים לי.

סרן ש' – DNA של ווינר כתבת מגזין מאת: הדס דרגצקי אגמון יום ראשון, קבענו ב-12 בצהריים, ואני מדייקת. אולי אפילו הקדמתי בדקה, וסרן ש', מקבל אותי עם חיוך שלא פוגשים בכל יום. הוא מופתע שדייקתי. ברור שדייקתי, אני מחכה כבר יומיים לפגישה הזו. אני רואה שהוא מתרגש, ואני מתרגשת לא פחות. אנחנו נפגשים ב – WORKPLUS, מתחם העסקים היפהפה שהוא פתח ברחובות לפני יותר משנתיים. הוא נראה מלא גאווה בו, ומוביל אותי לחדר הישיבות. בדרך הוא שואל, קפה? שמחה על הצעה שלו ומיד משיבה לו בחיוב. הפעם הקלטתי את הריאיון לכתבה, בדרך כלל אני מוציאה בלוק כתיבה וכותבת את המלל שעולה. לא הפעם. השיחה מרתקת אותי ואני פשוט חייבת להקשיב ולהיות מרוכזת בשאלות. אז פתחתי הקלטה, עזבתי את הניירות.

כמה פעמים היום נגמר והרגשתם שהזמן חומק לכם מבין הידיים, בלי שהספקתם את התוכניות הרבות שתכננתם לעשות? אתם חולמים על סדר יום, נינוח יותר, כזה שיאפשר לשלב בו פעילות ספורטיבית, שתעזור להיכנס לג'ינס ישן. זמן איכות נינוח עם הילדים או סתם קפה ללא מטרה חשובה, עם חברה ולא שוב רק בסוף השבוע?

סיפורו של וולט דיסני, לפני שהפך להצלחה מסחררת, זכה לעבור פעמים פשיטת רגל. פיטורין מהעיתון בו עבד בטענה שאינו יצירתי ומקורי.

רובנו נתקלנו בסיטואציה המעצבנת הזו, שאנו מוצאים את עצמנו, ממלמלים בחצי חיוך מתבאס את המשפט "אוף, זה כל כך פשוט, אך לא חשבתי על זה קודם...".

מכירים את התחושה שאתם חולמים להפסיק לעשות משהו שאתם כבר לא אוהבים, אבל תמיד בגלל המצב אתם ממשיכים? הייתה לי הזכות לנצח את הרגע. כנסו לבלוג בליחצה על התמונה ולרגע תכנסו לחוויה המופלאה הזו

שנים הגדרתי את עצמי "השורדת" העברתי את האחריות על חיי, לנסיבות החיים ההגדרה העוצמתית הזו, נתנה לי תחושת ערך להיות זו, שמנצחת את עצמה .כנגד כל הסיכויים.

כמה פעמים עמדתם בפני דילמות קשות אך לפעול. גם א' הקונדיטורית שעושה יצירות אומנות שמפילות את הלסת לכול מי שרק טועם. גם היא מתמודדת עם החלטות ומצבים מאתגרים מאוד בעולם העסקים שלה.

הולכים לסופר רק לקנות כמה פריטים קטנים ואז יוצאים עם עגלה מלאה בכול טוב? תכנון מוקדם זה כול הסיפור. בואו נציץ לרגע איך אפשר ללמוד לתכנן מראש, שנוכל להטמיע את ההרגל הזה גם בעולם העסקים שלנו

חולמים על חשבון בנק מנופח וחיובי? יש קשר הדוק בין ההצלחות שלנו והפעולות שאנחנו עושים לבין מצב החשבון. מוזמנים להציץ למבט במראה של א' הקונדיטורית ותחושת הערך העצמי שלה והשפעותיו.

אתם לא לבד, להרבה מאיתנו יש רגעים שמרגיש שזהו, לא עוד. אבל אל תוותרו, קחו עזרה אפשר להפוך כול יום חשוך ליום של תקווה.

לפעמים הקול הפנימי הוא זה שמנהל את חיינו, אבל אפשר לבחור לנהל אותו, אפשר לדבר אתו, ולהגיד לו שאתם יכולים וכלום לא יעצור אתכם.

להרגיש שקופה לעולם, זה הוילון הכי אטום ליופייה העצום של נשמתנו. חלום פנימי עמוק, שאת מרגישה שקופה, שמישהו שם בחוץ יראה את הקסם שלך. חלום פנימי עמוק, שאת מרגישה שקופה, שיראו את האישה היפה, החכמה והעוצמתית שאת. חלום פנימי עמוק, שאת מרגישה שקופה, שיראו את הלב הפועם המנסה להביא ולעשות טוב בעולם. חלום פנימי עמוק, שאת מרגישה שקופה, הוא הרצון לצעוק לעולם תראו אותי, תקשיבו לי.

הקול רעד, המילים נבלעו בתוך הפה כמפחדות להישמע. הרגשתי תחושת כישלון מבאסת. זו הייתה חווית ההרצאה הראשונה שלי. הפחד לעמוד מול אנשים ולדבר, גרם לי לגמגם מול הקהל. תחושת הכשלון המבאסת הזו יכלה לגרום לי בקלות להאמין שהרצאות זה לא בשבילי. מחשבות כמו: אני לא יודעת לדבר מול קהל גדול של אנשים. אני טובה רק בסיטואציות של אחד על אחד. אמונות שבאמת האמנתי בהן באותה תקופה. אבל בתוך תוכי תמיד חלמתי לעמוד מול קהל ורציתי לתת מהידע שלי ומניסיון החיים שלי.

כן, זה כאב מאוד כן, אני בחרתי לבער את החמץ הפנימי שהחמיץ בתוכי. כן, אני בחרתי ובוחרת בכל יום מחדש, לתת לנשמתי להיות בת חורין. זה התחיל בהחלטה אמיצה, בחול המועד פסח שנה שעברה. לצד ההחלטה, האמנתי בכל ליבי, שלמרות הכאב והאתגר אני הולכת לנצח במשימה. החלטתי בפסח שעבר לבער את החמץ מתוכי.

זה הסיפור הדרמטי על ה-600 שקלים האחרונים שלי, ומכאן הבחירה, לאן אני הולכת. הוא הסתכל עלי בחיוך מלא הסקסאפיל שלו, ומסר לי מעטפה. מעטפה שתשנה את סיפור חיי. היה זה בשעת לילה מאוחרת, שקט מוחלט במושב שפעם היה לי לבית, רק קולם של כמה כלבים שברחו מהחצרות נשמע בשקט המוחלט. רעש הג'יפ הלבן, הפר את השקט. מבוהלת קלות, מהרעש הלא צפוי, קמה ממנוחת סוף יום שרועה על הספה בסלון. מציצה מתריס חלון המטבח, לעבר הרחוב, לראות מי זה שהגיע פתאום ללא הודעה מוקדמת. ג'יפ עוצמתי לבן וחדש חנה מול ביתי. ממנו יצא במהירות דני.

למה אני לא מספיק טובה? למה אני לא מצליחה? שנים שאלתי את עצמי את השאלות הכואבות האלה. ואז זה פשוט קרה. בתקופה הקשה בחיי, כשהרגשתי שיש חושך מסביבי. היא הביטה בי בעיניים טובות ואמרה לי במבט נחוש ועוצמתי: את יהלום מנצנץ . הבטתי בה במבט מופתע ולא ממש מבין מה היא רוצה. אבל היא המשיכה והוסיפה, את כיסית את היהלום בכול כך הרבה חול ואבק ואת כבר לא רואה את היופי הזה הטמון בך. אבל בשבילי את מנצנצת גם דרך החול והאבק, אני יודעת שיש שם אבן יקרה ומנצנצת, פסקה בהחלטיות. אני לא ראית אותו וגם לא באמת הבנתי מה היא אומרת לי. רציתי להאמין לה אבל בעיקר ראיתי את עצמי חבולה, כואבת ופגועה מהחיים.

טלפון ממספר לא מוכר מופיע לי על הצג, ״היי נעים מאוד אני יוני בעלה של יעל מאומנת שלך. יעל, זו עם חנות המתנות״, הוא מוסיף. ״הכול בסדר?״ שואלת בקול קצת דואג ולא מבין. ״את חייבת לבוא דחוף.״ ״מה קרה?״ שואלת בבהלה. יעל לא מדברת מהצהרים מאז שהגיע מהעבודה. היא יושבת כבר שעות מול הנטפליקס, נעולה בעולמה.

אתם מאלו שעולים על המשקל בבוקר או מעדיפים שלא? יש לי חדשות טובות מומלץ בכול בוקר לעלות על המשקל, אבל על משקל שלא מראה לנו את משקל גופינו. מבולבלים? גם אני הייתי בהתחלה. פרופ' דן אריאלי וחוקרים מובילים מאוניברסיטאות מובילות בארה"ב, חקרו לאורך תקופה את התנהלות אנשים הרוצים לרדת במשקל. הם עקבו אחרי אנשים שנשקלו מידי בוקר או מידי ערב או פעם בשבוע או כאלו שבחרו כלל לא להישקל. בעקבות המחקר הם זיהו כי יש יתרון בתזכורת היומית בבוקר, מעצם העלייה על המשקל, להתנהלות בריאה יותר מבחינת תזונה ואורח חיים בריא. לעומת אנשים שלא נשקלו מידי בוקר.

שואב אבק של "דייסון" יש לכם? אצלנו בחבורה זו שאלה רווחת, לא עובר רגע ומגיעה השאלה הבאה: מרוצים ממנו? ממליצים? לרוב כולם מספרים בהתלהבות על הצעצוע החדש, שמצאו לו מקום של כבוד בבית. אבל זהו הסוף של הסיפור. בכדי להגיע לרגע הנכסף הזה, סר ג'ימס דייסון, ממציא שואב האבק ללא השקית, עבר מסע שלם. מסע של אמונה עמוקה ועוצמתית בכדי לפתור צורך אמיתי שזיהה. המסע שלו החל כשעבד בחברה ליצור מריצות.

איזה תוספות אתם אוהבים על הפיצה שלכם? זיתים? פטריות? משהו אחר? מחקרים מראים שזה מאוד תלוי בדרך שבה מציעים לכם את הפיצה. לא מאמינים לי? בואו יחד נראה את זה בדוגמת מחקר שנעשה בארה"ב. בפיצרייה שכונתית מכרו פיצה לשתי קבוצות.

הוא שוב מאיים עלי שייקח לי את הילדים, די נשבר לי לחיות בפחד הזה". הדמעות זולגות מעיניה, אי אפשר לפספס את השבר, הפחד ובעיקר תחושת התסכול העמוק שלה. לא משנה מה וכמה היא עושה, זה לא נחשב ברגע הקטן הזה של השבירה. ליאת, גרושה טרייה, אמא לשלושה ילדים קטנים יחסית (11,8,5), ליאור הגרוש שלה, רק מחכה לה בפינה, מחכה שתעשה טעות קטנה ויוכל לאיים שישלח פקידת רווחה וייקח את הילדים לחזקתו. הוא אומנם אבא טוב, שמאוד אוהב את שלושת ילדיהם המשותפים, אבל עכשיו יש לו רק מטרה אחת, לפגוע בליאת, להחזיר לה על השנייה שבחרה ללכת. הוא יעשה הכול בכדי להראות לה שהיא לא שווה כלום בלעדיו

ברגע מסוים המבטים שלנו הצטלבו. הוא זיהה את הרגע ולחש תראי, אני מגלה לך סוד ישן אבל שיישאר בנינו, כאילו מפחד עדיין להיתפס. גם בשיעורי ספורט בבית הספר תמיד ברחתי מהריצות, והתחבאתי מאחורי גבעת התחמושת הצמודה לבית הספר. "אני סוג של בטטת כורסא, בחיים לא האמנתי שארוץ" אז מה בכול זאת גורם לגבר בן 54 יום אחד לקום ולהחליט לרוץ ואם כבר לרוץ אז למה לא לחלום על מרתון? שי הוא דוגמא שכול אחד יכול להגשים חלום. המטרה הראשונית שלו הייתה רק קצת לזוז מהספה. עד גיל 54 חייו היו מנוהלים בשגרה דומה לרובינו.

״הילדה עצלנית" – בקביעה עוצמתית ומוחלטת פסקה ברגע אחד יועצת בית הספר את עתידי. עתיד של נערה צעירה, שאפתנית ומלאת חלומות. היה זה משפט קשה ומטלטל, שלצערי, שנים רבות ניהל את הבחירות בחיי. אך היום ניצחתי אותו שוב ניצחון קטן. אני בהחלט לא הייתי עצלנית, מי שמכיר אותי יסכים שהייתי ונשארתי חרוצה מאוד. מה שאני כן, זה דיסלקטית ברמה קשה.

״הדבר היחיד ממנו אנו צרכים לפחד הוא הפחד עצמו" (פרנקלין רוזוולט). אני רוצה לוותר על הפחד.

סוף יום, מביטים בעוד תוכנית ראליטי, מותשים ומתוסכלים, חולמים לנהל את היום שלכם אחרת. כמה פעמים היום נגמר והרגשתם שהזמן חומק לכם מבין הידיים, בלי שהספקתם את התוכניות הרבות שתכננתם לעשות?

העסק שלך היה חלום עבורך? מרגישים שאתם עומדים לאבד אותו בקרוב? אני יודעת בדיוק, מה ההרגשה.